לפגוש שוב את מרים: מסע בעקבות אהבה אבודה מילדות – האם אפשר להחזיר את מה שאבד?

“אתה לא באמת חושב שהיא תזהה אותך אחרי כל השנים האלה, נכון?” שאל אחי יעקב, כשעמדנו יחד על רציף מספר 3 בתחנת הרכבת בירושלים. הוא הביט בי במבט ספקני, כאילו אני איזה ילד שמאמין באגדות. אבל אני לא ילד, ואני לא מאמין באגדות – אני מאמין בזיכרונות, ובמה שהם עושים ללב.

הכול התחיל באותו בוקר חורפי, כשגשם דק ירד על העיר והאוויר היה מלא בריח של קפה טרי ומעילים רטובים. עמדתי שם, מנסה להסתיר את ההתרגשות, כשלפתע ראיתי אותה – מרים. היא לא השתנתה כמעט בכלל, רק השיער שלה היה קצר יותר, והעיניים – אותן עיניים חכמות, עמוקות, שתמיד ידעו לראות דרכי. לרגע אחד, כל השנים שחלפו נעלמו. חזרתי להיות הילד בן השש עשרה, זה שעמד מולה בפינת הרחוב בשכונת קטמון, מנסה לאזור אומץ להגיד לה שהוא אוהב אותה.

“מרים?” לחשתי, כמעט בלי קול. היא הסתובבה, מבטה נח עליי, ואז – חיוך קטן, מהוסס. “דוד? דוד לוי?”

העולם עצר. לא ידעתי אם לברוח או לחבק אותה. במקום זה, עמדתי קפוא, כמו טיפש. “כן, זה אני.”

היא צחקה, צחוק קצר, עצבני. “לא האמנתי שאפגוש אותך כאן, אחרי כל כך הרבה זמן.”

התחלנו לדבר, כאילו לא עברו עשרים שנה. סיפרתי לה על העבודה שלי במשרד רואי חשבון, על הגירושין, על הילדים. היא סיפרה על החיים שלה – על העלייה מצרפת, על ההורים שחלו, על האח הקטן שנהרג בצוק איתן. כל מילה שלה הייתה כמו סכין, פותחת פצעים ישנים, אבל גם מרפאה אותם.

“אתה יודע, תמיד חשבתי עליך,” היא אמרה פתאום, מבטה בורח אל החלון. “הייתי בטוחה שתהיה סופר, או אולי מורה. לא דמיינתי אותך עם חליפה ועניבה.”

“גם אני לא דמיינתי את עצמי ככה,” עניתי, מנסה להסתיר את האכזבה מעצמי. “אבל החיים… אתה יודע איך זה.”

היא חייכה, אבל החיוך שלה היה עצוב. “החיים אף פעם לא כמו שחשבנו שיהיו.”

החלפנו מספרי טלפון, הבטחנו לשמור על קשר. אבל כשעליתי לרכבת, הרגשתי כאילו משהו בי נשבר. כל הדרך הביתה, המחשבות לא נתנו לי מנוח. למה עזבתי אותה אז? למה לא נלחמתי? האם אפשר להחזיר את מה שאבד?

באותו ערב, כשישבתי עם אמא שלי במטבח, היא שאלה אותי למה אני נראה כל כך טרוד. “פגשתי את מרים,” אמרתי. היא הרימה גבה. “מרים? מרים כהן? זו מה שהייתה באולפנה איתך?”

“כן, היא.”

אמא שתקה רגע, ואז אמרה: “היא תמיד הייתה ילדה טובה. למה נפרדתם בכלל?”

לא ידעתי מה לענות. האם לספר לה על המריבה ההיא, על הלילה שבו אבא שלי חזר שיכור וצעק עליי שאני מבזבז את הזמן עם שטויות במקום ללמוד? על איך מרים ניסתה להגן עליי, ואיך אני, במקום להודות לה, התרחקתי ממנה כי התביישתי? על איך כל המשפחה שלי תמיד ציפתה ממני להיות משהו שאני לא?

“זה היה מזמן,” מלמלתי. “היינו ילדים.”

אבל בלילה, כשהשקט ירד על הבית, לא הצלחתי להירדם. כל הזיכרונות חזרו – הפעם הראשונה שהחזקתי לה את היד, הפעם הראשונה שנישקתי אותה מאחורי בית הכנסת, הפעם הראשונה שרבנו. כל כך הרבה ראשוניות, כל כך הרבה כאב.

החלטתי שאני חייב לראות אותה שוב. שלחתי לה הודעה: “מרים, רוצה להיפגש לקפה?” היא ענתה מיד: “כן, אשמח.”

נפגשנו בבית קפה קטן ברחוב עזה. היא הגיעה עם צעיף צבעוני, עיניה נוצצות. דיברנו שעות – על פוליטיקה, על יהדות, על חלומות שנשארו מאחור. היא סיפרה לי על ההתמודדות עם האובדן של אחיה, על ההורים שמתקשים להסתגל לישראל, על הבדידות. אני סיפרתי לה על הילדים שלי, על הפחד להיכשל שוב, על התחושה שאני חי חיים של מישהו אחר.

“אתה יודע, דוד,” היא אמרה פתאום, “תמיד חשבתי שאהבה ראשונה היא כמו חותמת. היא לא נעלמת אף פעם.”

“ואתה חושבת שאפשר להחזיר את זה?” שאלתי, ליבי דופק בחוזקה.

היא שתקה רגע, ואז אמרה: “אני לא יודעת. אבל אני רוצה לנסות.”

התחלנו להיפגש יותר ויותר. הילדים שלי לא קיבלו את זה בקלות. הבן שלי, יותם, אמר לי: “אבא, למה אתה צריך להתחיל הכול מהתחלה? למה אתה לא יכול פשוט להיות מרוצה ממה שיש?” לא ידעתי מה לענות לו. גם אמא שלי לא אהבה את הרעיון. “אתה לא חושב על הילדים שלך? על מה יגידו השכנים?”

אבל אני לא יכולתי להפסיק. כל פגישה עם מרים הייתה כמו חמצן. היא גרמה לי להרגיש חי, להרגיש שאני שוב אני. דיברנו על העתיד, על האפשרות לעבור לגור יחד, אולי אפילו להתחתן. אבל אז, בדיוק כשחשבתי שהכול מסתדר, הגיעה השיחה ההיא.

“דוד, אני צריכה לספר לך משהו,” אמרה מרים, קולה רועד. “אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה. ההורים שלי… הם לא יקבלו את זה. הם רוצים שאחזור לצרפת, שאעזור להם. אני לא יודעת אם אני יכולה להישאר כאן.”

הרגשתי איך כל העולם שלי מתמוטט שוב. “אבל מה איתנו? מה עם כל מה שבנינו?”

היא בכתה. “אני אוהבת אותך, דוד. אבל אני לא יכולה להפקיר את המשפחה שלי. הם צריכים אותי.”

ניסיתי לשכנע אותה, ניסיתי להילחם. אבל בסוף, הבנתי – יש דברים שאי אפשר לתקן. יש פצעים שלא נרפאים, יש בחירות שאי אפשר להחזיר לאחור.

בלילה האחרון שלנו יחד, ישבנו על ספסל מול חומות העיר העתיקה. היא הניחה את ראשה על כתפי, ואני החזקתי לה את היד, כמו אז, בילדות. “אולי בגלגול הבא,” היא לחשה.

נפרדנו בדמעות. היא חזרה לצרפת, ואני נשארתי כאן, בירושלים, עם לב שבור אבל גם מלא תקווה. כי למרות הכול, למדתי משהו חשוב – אי אפשר להחזיר את העבר, אבל אפשר לבחור לאהוב, גם אם זה כואב.

לפעמים אני שואל את עצמי: האם הייתי צריך להילחם יותר? האם יש דבר כזה הזדמנות שנייה אמיתית? אולי אתם יודעים את התשובה.